דף הבית ראשי
כל הטיולים והקייטנות
חברי הוועד המנהל
רכוז החלטות הקרן
מאזנים - ומסמכים
בוגרי הקרן נפגשים
Facebook
בני המשפחות כותבים
סרטונים - Movies
כתבו עלינו
כל מה שכתבנו
תקנון העמותה
טפסים לתרומה
קישורים
עמוד הבית >> הפינה של גבי מדינה - בפינה זו נביא סיפורים יפים שאתם שלחו לנו.

הפינה של גבי מדינה - בפינה זו נביא סיפורים יפים שאתם שלחו לנו.

בקרוב נפרסם כאן פרקים מספרו של גבי מדינה - סמל יוצא למלחמה"

ילדי שנת 1948 – נולדו למציאות שבה עליהם להלחם יותר מלחמות ופעולת צבאיות, מכל ילדי שנתון אחר. בהיותנו בגרעין ספק אם מישהו מאתנו שם לבו לעובדה מוזרה זו. יתכן מאד שהיה זה ברור כי מי שזכה להוולד בשנת קום המדינה, ציך אולי להלחם עליה יותר מאחרים. השרות הצבאי (סדיר + מילואים) שלנו, היה במקביל לארבע מלחמות (ששת הימים, ההתשה, יום כיפור, שלום הגליל ךבנון הראשונה) מספר פעולות גדולות מהן ידועות ומהן לא: מבצע תופת (כראמה), מבצע איורן, מבצע בוסתן 25א, מבצע בוסתן 38, היו חלק מהן. עשרות ואו מאות, מארבים, מרדפים, היתקלויות, חדירות וכיוצא בזה. לכן אנסה לסקור את תולדות הגרעין, על פי הפרק הצבאי שעברנו ביחד, ואשר הוא הדומיננטי ביותר בתהליך הגיבוש לחבורה אחת המחוברת בקשרים אפורמליים. קולות מלחמה כאשר חזרנו מצעדת ארבעת הימים, עברה במחנה 80 השמועה: "...אין חופשות עולים לצפון..." עם תחילת הכוננות קיבלה היחידה הוראה להתארגן כיחידת חי"ר במלוא מובן המילה. לצורך זה קיבלה תוספת של אמצעי לחימה שונים, כדי להשלים את הפיכתה ליחידת חי"ר. לאחר השלמת ההתארגנות צורפה היחידה לחטיבת אל"מ יהודה, שפעלה במסגרת פיקוד הצפון בדרום-הרמה הסורית. הגדוד עזב את הבסיס ב25 במאי ועלה צפונה. בשלב ראשון קיבל הגדוד משימות הגנה באזורי ישובי עמק-הירדן. ובינתיים נוצלה תקופת ההיערכות לצורך השלמת אימוני היחידה בסוגי נשק שונים, ובחלק מהכוחות הועבר גם נושא הזחל"ם. נוכח המשימות הצפויות, התאמן חלק מהיחידה בטיפוס צוקים ובכיבוש יעד מבוצר. התכנונים כללו גם תצפיות ולימוד נושא התצפית מתצפיות-שטח ומתצלומי-אוויר. רוב חברי הגרעין נשאר במסגרת הגדוד נחל חוף. עם פרוץ הקרבות נשארה יחידת נח"ל חוף במוצביה עד 9 ביוני. בתחילת המערכה תקפו שני מטוסי "מיג 21" סוריים את מוצבי היחידה, אך ללא נפגעים. עד 9 ביוני הפגיזו הסורים את מוצבי הסביבה, אך גם בהפגזות אלו לא נפגעו מוצבי אנשי נח"ל חוף. ב9 ביוני קיבל מפקד החטיבה הוראה לבצע פעולת הטעייה לעבר תאופיק. לשם כך הוחלט להפעיל את יחידת נח"ל חוף. היחידה התארגנה במהירות, ובשעה 08:45 הורה המח"ט לבצע את המשימה. היחידה יצאה משטח הכינוס אל איזור היערכותה בסמוך לתל-קציר. ואז, בשעה 10 בבוקר, כשהושלמו הכנות היחידה, החלה הנחתה ארטילרית כבדה עליה. באותה הנחתה נהרגו המג"ד, סא"ל שלמה חלמיש, וקצין-הקשר שלו. כן נפצעו קשה שישה חיילים, שפונו מן המקום. לאחד נפילת המג"ד קיבל הסמג"ד את הפיקוד על היחידה, שנשארה במקום עד לשעה 13:30, כל העת תחת אש כבדה, שהסבה נפגעים נוספים. כאשר שככה מעט ההפגזה, וניתן היה לצאת מהאזור, קיבל הסמג"ד הוראה להחזיר את הגדוד לשטח הכינוס. הגדוד חזר, מלקק את פצעיו. היוצאים לקורס מכ"ים נוסעים לשיבטה. מיד עם הגיענו לבית זרע קו ההגנה השני. התחלנו לחפור עמדות, בשביל שבין בריכות המים ושדות התירס של הקיבוץ. במקום זה התחלנו לנהל קרב יוקרה על נושא השינה, כאשר אנו שוברים שמירה כמעט כל לילה. רגע לפני המלחמה (ביום ה' 1/6/67) – התעוררנו משנת הלילה הארוכה והמתוקה, ללא חילופי שמירה שיפריעו את שלוותנו. שוב נשבר רצף השכמות לשמירה. הימים ימי כוננות שלפני מלחמת ששת הימים, שנכפו עלינו (ועל כל מדינת ישראל) בעקבות הכרזות מלחמה חוזרות מפי שליטימצרים וסוריה. אנו חברי גרעין "עובדה" ליוטבתה, תפסנו את מה שנקרא ה"קו השני" בהגנה מפני התקפה סורית על ישראל. המחלקה של הגרעין שלנו התחפרה לאורך שדות התירס של קיבוץ בית זרע למדרונות הרמה הסורית. אבל ההשכמה באותו הבוקר היה משהו שונה. אף אחד לא ניסה לברר "מי שבר שמירה". קצינים שונים הסתובבו סביבנו וחשנו שמשהו קורה. ואכן ה"אורחים" הביאו איתם מבסיס הטירונות שלנו במחנה 80, את ההוראה האומרת: "על כל המיועדים לצאת לקורס מ"כים בשיבטה, בתום הטירונות, לארוז את כל הציוד ולעלות לאוטובוס היוצא עכשיו לקורס". הרבה זמן לא היה לנו להיפרד. בלב כבד עלינו על האוטובוס ויצאנו לחופשת שבת, בדרכנו לשבטה. איני יודע איך הגעתי הבייתה, אבל הגעתי, עייף שלא נדע, הלכתי לישון. יום ו' 2/6/67 – קמתי מאוחר ומיד ירדתי לקן בורוכוב של התנועה, כדי להפיץ את עובדת היותנו בחופש ולברר מי עוד בעיר. לא רבים היו, אבל מוזר היה לראות, המוני חילי מילואים וסדיר, בדרכם לחופשת שבת. לא העלתי על דעתי אז, שאני רואה ממש אל מול עיניי, ממש את ההטעיה הגדולה בעיצומה. שבת 3/6/1967 - המשפחה באה להיפרד ממני, אני הרגשתי כמסומם בתוך בועה, מבודד מהסביבה האנושית. הייתה תחושה באוויר, של קלות דעת מעורבת בדאגה עמוקה. ניסיתי לעשות שימוש בבדיחות שחוקות כדי להקל על האווירה הכבדה. הבדיחה: "מה באתם להיפרד ממני, אין לי תכניות להיהרג במלחמה הקרבה" נעשתה טפלה יותר ככל שהשתמשתי בה עד שחדלתי. האימה שנשקפה מהעיניים של אימא, השתיקה הדואגת של אבא, החיוכים המאולצים והטפיחות הכבדות על השכם של הדודים, הדודות ובני הדודים, הבהירו לי שמשהו שונה מכל מה שהכרתי עד היום, הלכתי לישון. לקראת ערב אמא שלי העירה אותי בשקט, כחוששת להעיר אותי . . . . . . מוצאי שבת (3/6/1967), יצאנו לדרך לכוון שיבטה, יום א' (04/06/1967) הגענו לבסיס ומיד צוותנו למחלקות חתמנו על ציוד, ולעת ערב צורפנו אל כל הגדוד שהיה מחופר על גבול מצרים. במהלך ההצטיידות הגיע המ"מ אבי, והודיע כי היעד שלנו הוא "מתחם אום אל כתף" (מעולם קודם לא שמעתי שם זה). מתחם אום אל כתף" היווה את החלק הקידמי של המיגנן הגדול ביותר שנבנה בעולם (עד היום), הלא הוא מתחם אבו עגילה. אבל לא הספיק לו, עוד הוסיף, כי הוא מעביר את הפיקוד על המחלקה לסגנו רוני דניאל והוא מיד הורה לי ללכת לבנין שק"ם הקצינים, שם יש תערוכת צילומים של טנקי אויב, ואנשי מודיעין המתדרכים את "ציידיי הטנקים" (אני צייד טנקים!!!) על נקודות חולשה שנתגלו במספר טנקים של טנקי אויב. הלכתי לשם, (למה לא המקום היחידי בכל המדבר הזה שיש לו מזגן). בסופו של יום עברנו מאין בוחן, על מידת מומחיותנו בטנקי אויב. אבי המ"מ היה מאד מרוצה מהדוח שקיבל עלי. בערב (4/6/67) - הוזמנו (אנשי חולית הטיהור) לתדריך כללי על הקרב, שניתן לצוות הקצינים של הגדוד. היינו הלא קצינים היחידים בתדריך ואני הייתי הטירון היחיד בתדריך. היה קשה להסתיר את הגאווה והנחת שעובדה זאת גרמה לי. לאחר התדריך נלקחנו לשטח התחפרנו והלכנו לישון. התעוררתי בבוקר לרעש המטוסים שטסו מכוון סיני לכווננו. לרגע הייתי מבולבל, אולם מיד זיהיתי את מטוסי הווטור שלנו - המלחמה החלה. יוצאים לדרך (05/06/1967) - לא עבר זמן רב ונקראנו לעלות לאוטובוסים, שנעו לכוון מערב (לסיני), שם המתינה לנו "אם היעדים המבוצרים" מתחם "אום אל כתף". מאז מבצע סיני היה מתחם אום אל כתף – כפצע מוגלתי בזיכרונו הקיבוצי של צה"ל, עלבון צורב מאז הקרב כושל במבצע קדש (1956) אז נשברו עלוי כל ההתקפות והוא נפל בידנו רק בעקבות כיתורו וניתוקו מהעורף. גם המצרים למדו את הלקחים. לגביהם היה מתחם זה מפתח-ההגנה על קדמת סיני. הם בנוהו ושיכללוהו על פי קווי הדוקטרינה הסובייטית, אותה אימצו לעצמם. במתחם היו: שלוש תעלות-ביצורים ארוכות, ובהן נשק מגוון, נמשכו זו מאחורי זו. תותחי נ"ט, טנקים ומספר גדודי ארטילריה הוסיפו לחיזוקו של המתחם. באמצעות מספר כוחות, שבו-בזמן תקפו את המצרים מצדדים שונים. צנחנים שהונחתו ממסוקים, כוחות שריון שתקפו את מוצבי החוץ ואבטחו אותנו אנשי החי"ר, חטיבת החי"ר (ובתוכה אני כמובן), בפיקוד קותי (יקותיאל אדם), מנתה שלושה גדודים: האחד בפיקודו של סא"ל עופר בן-דוד, מפקד גדוד קורס המ"כים של הנחל בשבטה. סא"ל בן-דוד, ינווט את כל החי"ר ואנחנו בתוכו, כוח זה יוביל ויפרוץ ראשון למתחם לאחר שנגיע, ויטהר את התעלה המרכזית. גדוד הנחל השני בפיקודו של רס"ן דב ("דבג'ה") קלעי, ינוע אחרינו, לאחר הפריצה יכנס לתעלה התחתונה ויטהר את התעלה. בסוף הטור נעו חיילי גדוד המילואים בפיקודו של סא"ל יוסף קסטל, הם היו הכוח השלישי שניכנס למתחם, וטיהרו את התעלה העליונה. בכל הכאוס הזה, הלכתי מעט לאיבוד. כזכור, צורפתי כבודד לכוח (החוד) שנועד לפרוץ את המתחם, לחדור לתעלה המרכזית מאגפה הצפוני, להמשיך ולטהר אותה לכל ארכה. הייתה זו תעלה ארוכה מאד (מעל 14 ק"מ), שחצתה את הכביש הראשי והתמשכה דרומה הלאה לתוך המדבר. ושמי לאותו הלילה היה: הטירון הררנטיס"ט. הלוחמים אליהם צורפתי היו ותיקים מאומנים היטב, בשלבי הסיום של קורס המ"כים בשבטה. לא יכולתי לבקש טובים מהם ליציאה ל"קרב ההבקעה הגדול מכולם" בהיסטוריה הצבאית. החשש הגדול ביותר שלי לא היה החשש מפגיעה או מוות, בגיל כזה לא מודעים להשלכות האבל על הנשארים, החשש הגדול ביותר שלי היה, להיפגע כחייל אלמוני, שאף אחד לא הכירו. ידעתי שזהו עונש כפול למשפחה. לא היה לי אף חבר או מכר שיכולתי לחלוק עמו את מחשבותי, על כן התעשתי ודחקתי מראשי כל מחשבה בנושא כי פחדתי שמחשבות כאלו דקות ספורות לפני הקרב יפריעו לי לתפקד. כאמור הייתה זו המלחמה הראשונה (אז עדיין קיוויתי גם שזו תהייה המלחמה האחרונה, חה חה חה) שלי. וברגעים הקרובים אנשים יפגעו ואולי אף ימותו כאן, ואני משתעשע במחשבות על מלחמה אחרונה? . . עוד ידיחו אותי מהררנטוט, פרצתי בצחוק כזה משונה לא חלב לא בשר (באורט קראנו לזה חצי מבט חצי חתך) מושג הלקוח מעולם המושגים של השרטוט הטכני. אכן הצחוק המשונה משך את תשומת ליבו של הסמ"מ שלי, רוני דניאל, לימים כתבנו ופרשננו הצבאי, ששאל על הצחוק ההיסטרי . . . סתאאאם . . . אני כאן לבד אז אני משעשע את עצמי, ואז רק ירד לו האסימון (מה לעשות רוני, גם אז הייתה איטי) " . . . אתה בעצם חייל שלי מהטירונים שהגיעו, ררנטיס"ט תיקנתי אותו, כיאה למקצוען השומר על כבודו, אוההא הוא אומר לי, ממתינה לך עבודה קשה הלילה, אתה מוכן? "מה יש להיות מוכן?" שאלתי, אוהאאאא, אמר, הגיעו תמונות חדשות של טנקי אויב, של מצדיות ושל עמדות מבוצרות, . . . מה באמת? אני הולך לראות . . . והלכתי, למרות שהייתי טירון ידעתי מתי אני שבע מ"משחקי נדמה לי". אמש הסבירו לי על הרווח הקטן שבין הטובה לגוף הטנק T32 משני צידי הטנק, זה מספיק, אם הטנק יישב בשקט ויאיר על עצמו במספיק אור, אצליח להחדיר פצצה בין התובה לצריח. המחשבה הטורדנית הייתה מה נעשה אם הטנקים (מאות) יחליטו לא לוותר, ולהלחם על חייהם? תארו לעצמכם אותי עומד, קורס, או שוכב אל מול טנק מיצרי שדוהר תוך ירי בכוונה להרוג אותי, שמו שמיים, אותי בעצמי, ילד טוב גבעתיים, ואני האהבל, לא אברח אתרכז רק בחריץ שבין מה ? למה?. . . ויהיה מה שיהיה. מ ש ו ג ע ! ! ! נוהל הקרב החל עוד בשעות הצהרים. לאחר שהגענו אל הנקודה האחרונה האפשרית עם האוטובוסים, סודרנו בשני טורי הליכה רגלית, שוב נזכרתי בצעדת ארבעת הימים (בה זכינו מקום 1) ועד כמה שיפרה את הכושר שלנו והכינה אותנו למלחמה, אין מה לעשות חייל רגלים הולך ברגל. בשעה 19:00התחלנו ללכת לכוון היעד בדיונות חול שהזכירו לי את העיר חולון מימי ילדותי . בדרך ירו לעברנו כל מיני כוחות מכל מני כיוונים. המצרים (שחשו בתנועה) ירו אש שטוחת-מסלול, ממקלעים, טנקים ותול"רים. בהמשך הופגזנו על ידי מרגמות, תותחים ושאר מרעין בישין שהצבא המצרי החזיק בידיו. לקינוח המסע, הופגזנו קשות באש ארטילרית כבדה מאד, על ידי מי? (איך לא) תותחי הסיוע הארטילרי הישראליים שלנו. בערך בשעה 22:00 הגענו ליעד. התקרבנו בזחילה שקטה והגענו בדיוק מול פתח התעלה האמצעית, שהייתה מדופנות בבטון ושזורה במצדיות. אבל בנינו ובין הכניסה לתעלה, ניצבה עמדת גורינוב, מתוגברת בתול"ר ובעוד מיני מקלעים. 22:00 הגענו לפאתי היעד לא הייתי כלל מודע למתרחש. כמו כל טירון טוב, בכל עצירה הקפדתי לנמנם זמן רב ככול האפשר. החייל שהלך אחרי קיבל הוראה, להשגיח עלי כי אני לא מכיר אף אחד. מפעם לפעם עורר אותי אותו חייל, ואנחנו התקדמנו ואו זחלנו, כברת דרך נוספת. כאמור הגענו עד לכאן חצי שעה לפני הזמן המיועד לפריצה, והמיצרים עדין לא הרגישו בנו [מאות חילים שוכבים מתחת לאף שלהם והם לא שומעים ולא רואים – (מגיע להם)]. שכבתי שם בשקט מוחלט מביט מבוהל בעמדת הגורינוב, וחושב לעצמי, אם הם ירגישו בנו, כל קרב ההבקעה הגדול בהיסטוריה, יכשל . . . . . . ככה זה במלחמות, כל מה שלא תעשה ובמה שהצבא שלך יכול להיות מצוייד באיזה פטנטים שלא תמציא (מטוסים, פלסמות, טנקים ועוד...) אבל בסוף בסוף, אתה צריך את הלוחמים שבאים למלחמה על הרגליים שלהם (חי"ר, צנחנים, סיירות, קומנדו ימי, חרמ"ש), אתה זקוק לנחישות שלהם להתגבר על שגיאות התיכנון של המתכנן, אתה זקוק ללב הגדול לנכונות לתת ברגע המכריע את כל מה שיש להם את כל מה שספגו (בבית, בבית הספר, בתנועת הנוער, ברחוב), אתה צריך שישכחו לזמן מה שצריך לשמור על צלם אנוש ושגם לבחורים שיורים עליך בכל כלי המשחית האפשריים והמבקשים להורגך, גם להם יש אמהות, שדואגות לשלומם ומתפללות שיחזרו בשלום, ואתה, כן אותו ילד נחמד רמת-גן, שעד לפני כחמישה חודשים, בילה את רוב שעותיו בחדר החושך של הקן בעל השם הכל כך מחייב, קן בורוכוב, והיה עסוק בפיתוח תמונות. ישן בפינת החיי של הקן בלילות שבעל חיים כל שהוא נאסף על ידך בגלל כנף שבורה, ובלילות שבת, אחרי הפעולה, נשארת עם עוד מספר משוגעים (אותם אלו שהלכו אחרייך לאיבוד, במסע אילת אחרי ששיכנעת אותם ללכת בדרך קיצור) לשחק כדורגל עם פחית שימורים, באולם של הקן, (כן הקן בעל השם המחייב). את כל אלו אתה לוקח איתך לאותו הרגע שבו אתה נדרש להכנס בלילה חשוך, לתוך התעלה החשוכה עוד יותר, ולהרוג במו ידך, כל מי: "שמלפניך, מצדדך, מעליך ולפעמים גם מאחורייך. וכאשר התחמושת אוזלת, אתה עושה זאת במו ידך המגואלות בדם, ואתה לא יודע של מי בדיוק הדם הזה, שלך? של חבריך? של אויביך? אותו אויב צעיר, שאתה במו ידך, החרבת את עולמה של אימו ועשיתה ממנה "שכולה". כן כן אתה בעצמך ילד טוב גבעתיים . . . והנה בדקות שלפני הקרב אתה שוכח הכל ושואל: אז למה לא פורצים קודם? מה ממתינים שירגישו בנו ??? שיהרגו אותנו? 22:30 פורצים פנימה הייתי עייף על גבול הטשטוש, והייתי עדיין טירון במנטליות שלי, אז שתקתי. והמצרים כל הזמן ירו עלינו אש כבדה. המשכתי לנמנם. פתאום באחת, התגברו היריות החלו להשמע צעקות "חובש" "חובש". . . הגיעה הוראה הטירון הררנטיס"ט למ"מ. התקדמתי לאורך טור החילים השרועים על הקרקע, חלקם ישן וחלקם מתבונן במתרחש. אחד החיילים שהכרני מהטירונות (מגרעין תש"ך, לחולדה), לחש לי במהירות כאשר עברתי לידו: ”... אל תבטיח מה שאתה לא מסוגל לקיים ...", לא הבנתי למה הוא מתכוון והמשכתי לכוון קבוצת האנשים עם האנטנות. אחד מהם שאל אותי כשהגעתי, אם אפשר בעזרת הררנ"ט, לחסל את העמדה שחסמה לנו את הדרך. התבוננתי . . . ואמרתי שאם יתנו לי טיפה יותר אור אשחיל פצצה דרך החלון, מה היא תעשה שם אני לא יודע, בעודי מדבר הוא כבר העלה פצצת תאורה, שהאירה איך לא, אותנו יותר מאשר את העמדה. כיוונתי יריתי, ולאורה של פצצת התאורה שהאירה באור יום ראו כל אנשי הפריצה והטיהור, את הפצצה טסה לתוך העמדה דרך החלון. תוך שניות רצנו כולנו בלי בושה קדימה אל הפתח הצפוני של התעלה המוגנת מפני פגזים, מהלך הקרב כולנו = כל מי שהצטבר ליד הגדר לכוון המתחם והתעלה המוגנת. ואני בניהם, בלי לדעת אם באמת לשם אני שייך. רצתי במהירות (איך שהפחד מזרז אותנו) ותוך ריצה נשמעו צעקות "תעברו מעלי! תעברו מעלי!". ומישהו אחר שצעק: "תעברו כאן מהצד, אין כאן גדר . . . אני לא יודע דרך מי עברתי ועל מי דרכתי, אבל, תוך שניות הייתי בפנים בתוך המתחם והתעלה המוגנת. מיד החלו להעביר הוראות שונות ומשונות, לאורך התעלה, אבל הוראה אחת הייתה ברורה לי ביותר, הטירון הררנטיס"ט, חזור מיד לחולית הטיהור. המלחמה הראשונה שלי יצאה לדרך, . . . . ישבנו מספר דקות בתעלה החשוכה, ותוך

קרן הצנחנים - המקום בו חוזר החיוך

חיוך במקום שאין הגיון... חיבוק במקום שאין שמחה... ובסופו של דבר, תקווה במקום שיש מי שאיתך גם כשקשה לך...

אלון ולד כותב לאחר הטכס באנדרטה

שנים לא השתתפתי בעצרת חללי הצנחנים. כנראה שהספיקו לי העצרות של יום ירושלים ויום הזיכרון למלא את חובת ריטואל השכול האישית והממלכתית. השנה (אתמול...) אמא התעקשה שנפקוד שוב את המקום, נראה לי ולה ולבני דור הנפילים עצמם שלא ירחק היום ובלוריתם המתנפנפת כבר לא תהיה עימנו עוד.

גבי מדינה מפנה את מקומו כמנהל אתר אינרנט של קרן הצנחנים





דף הבית | שאלו עלינו | פעילות קרובה | כתבו לנו | כתבו עלינו | פורום | גלרייה | מוסדות הקרן | תקנון הקרן | מפת אתר | צור קשר
 
מייסד האתר: גבי מדינה (17 בפברואר 2010)
עיצוב: עליזה אשכנזי חיון | הקמת אתרים: Allnet4u.co.il