דף הבית ראשי
רכוז החלטות הקרן
בוגרי הקרן נפגשים
Facebook
סרטונים - Movies
היסטוריה
כתבו עלינו
כל מה שכתבנו
תקנון העמותה
טפסים לתרומה
קישורים
מרדף
מלחמת ההתשה בגיזרה הירדנית
עמוד הבית >> תפריט ימני >> מרדף

מרדף


"ב־19 בספטמבר 1968, לפני 50 שנים, נהרג חבר גרעין עובדה ליוטבתה, עודד סגל. באותו מרדף, נהרגו עוד שני צנחנים מגדוד 50 (הנח"ל המוצנח) – המג"ד סגן אלוף משה (סטמפל) פלס, וסגנו, רב סרן דורון מנור.

עודד סגל, בן רפאל וצופיה, נולד ביום ו' בתשרי תש"ט (9.10.1948) בטבריה. כשהגיע לגיל הלימודים, למד בבית הספר 'אגרון' בקרית היובל בירושלים. עם סיימו את לימודיו בירושלים, החל ללמוד בבית ספר תיכון חקלאי, 'הכפר הירוק'. הוא השתייך לתנועה המאוחדת'. נטה למשחקי ספורט. היה צנוע, עניו, ישר דרך וטוב לב, ואהב לעזור לחבריו. אהבת הזולת וההימנעות מבקשת טובת הנאה ממישהו מעידות על עדינות נפשו. בספטמבר 1966, גויס לצה"ל ופניו לנח"ל המוצנח. גם בצבא ריחפה תמיד על שפתיו בת שחוקו הנלבבת. לא היה בו שמץ של יהירות או התנשאות, והוא ראה בשירות בנח"ל מסלול שירות שכאילו נוצר בשבילו: הפרחת השממה והגנת המולדת. כל החלומות והתכניות נקטעו ב־19 בספטמבר 1968, עם נפילתו של עודד במרדף בוואדי שובאש – נחל בזק. באתר יזכור של משרד הביטחון קיים דף זיכרון לזכרו".

ב־19 בספטמבר 1968, גילה סיור של הצנחנים עקבות כניסה של מחבלים באזור מוצבי הברך. השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, משאית ראשונה של צנחנים מגדוד הנח"ל המוצנח (50) בפיקודו של סגן אלוף משה פלס (סטמפל) הגיעה באותם רגעים כדי להתחיל בתעסוקה מבצעית. רוב החיילים הגיעו בהסעה מהבסיס בביל"ו, ומיעוטם (סגל המפקדים) אך זה סיימו תקופת חפיפה עם סגל הגדוד שאותו היו צריכים להחליף בערב בקו.

עודד סגל הגיע מליל החפיפה עם צנחנים מילואימניקים שסיימו את התעסוקה המבצעית. הוא היה מהראשונים שנודע להם על גילוי העקבות, והיה מהראשונים שהתייצבו למרדף. אני העברתי את הלילה בחפיפה עם מפקד המוצב שאותו הייתי אמור להחליף. נשארתי להמתין לחיילים שלי, שהיו אמורים להגיע בהמשך היום. בינתיים, החלו להגיע מהמרדף ידיעות קשות על נפגעים, והדאגה לעודד הלכה וגאתה.

חוליית הפיקוד הובילה את המרדף. במהלך המרדף בוואדי שובאש, נתקל הכוח במחבלים, שהחלו להטיל רימוני יד לעברו. בקרב שהתפתח נפגעו כמעט כל המפקדים. עודד נפצע ברגלו, אך לא הסכים לעלות על אלונקה, ונשאר להגן על חיי חבריו הפצועים. הוא המשיך להילחם גם בהיותו פצוע קשה, עד שפונו כל הנפגעים. אט-אט החל לטפל בעצמו, עד שהצליח לפנות את עצמו אחורנית. כאשר מצאוהו, נשאל מדוע לא התפנה, ואמר שלא היה לו נעים מהפצועים היותר קשים. עוד אמר, שאחרים זקוקים לאלונקה זו יותר ממנו.

החום החמיר את מצב הפצועים. היובש, בתוספת איבוד הדם, החמירו גם את מצבו של עודד, והוא נאלץ להישמע לצוות הרפואי, והסכים להתפנות לבית החולים. אבל היה זה מאוחר מדי, בדרך לבית החולים מת עודד מפצעיו.

כאמור, היה זה יום קיץ לוהט. החום היה נורא והגרונות ניחרו. בינתיים, הגיעו כל חיילי הפלוגה שלי, כולל חיילי הכיתה שלי. יצאנו למרדף המי יודע כמה שלי, אבל היה זה המרדף הראשון של חייליי, ועליי רבצה האחריות לשלומם ולבריאותם. הגענו למקום שיקד בחום השמש, החום נפלט מכל מקום ודבר – מהשמש,

 מהסלעים, מהחול, ומהצמחים. האוויר שנשמנו להט וחרך את הריאות, החמיר את מצב הפצועים ושיבש את פעילות המסוקים. מסוק סופר פרלון (שלא נדע) שהגיע לחילוץ התקשה לנחות סמוך לפצועים, בגלל שילוב קטלני של אש התופת שירו המחבלים, אשר רצו להפיל את המסוק מטעמי כבוד ויוהרה, והחום הבלתי נסבל, שהקטין את יכולתו של המסוק, שהתקשה להמריא בערוץ הצר והלוהט.

פתאום שמעתי שקוראים לי. ארגנתי את חייליי במתחם קטן מוגן, והזהרתי אותם:

"כבר ראינו מחבלים מחופשים לחיילים, לכן עליכם להיות ערניים וזהירים, לשתות מים ככל יכולתכם, שלא תתעייפו, כי למרות אווירת הקרנבל ששוררת במקום, עדיין לא נתפסו כל המחבלים. מחבלים אלו כבר הוכיחו לנו את יכולתם. אוי לכם אם בזמן היעדרי מישהו מכם ייפגע!"

יצאתי לכיוון החפ"ק. מ"פ פלוגה ב' היה צל, והוא גם היה מפקד המרדף, לאחר שצמרת המרדף והגדוד נפגעו בבוקר. הוא לא הכיר אותי, אבל אני הכרתי גם הכרתי אותו, וגם שמעתי עליו. צל היה מפקד פלוגה ב' הכי משוגע בגדוד. חייליו כמעט לא ישנו במהלך האימון המתקדם. עודד סגל היה חייל בפלוגתו.

כפי ששיערתי, הוטלה עליי המשימה לחסל את המחבלים שנותרו במערה. הייתי המ"כ הכי טרי בשטח, והחיילים שלי היו החיילים הכי טריים בשטח. פירטתי לפניו את הצעתי לסיום המרדף, הוא הלך לכמה דקות, וכאשר חזר, הודיעני כי תכניתי אושרה.                     

הוא דחק בי לצאת לדרך, וביקש ממני לקחת מים ולחלק לחיילים אשר נפגוש בדרך, ואשר נמצאים בשטח כבר כמה שעות, פרושים לאורך ק"מ רבים, בשמש ללא צל, ולא שותים את המים החמים שבמימיות. במצב כזה, הם היו עלולים להתייבש. פקדתי להתחיל בנוהל קרב מהיר אך קפדני, מתוך כוונה לסיים את ההשתלטות מהר.

 

"כל זאת ללא נפגעים מצדנו", הוספתי ואמרתי, נעלב מחוסר תשומת הלב. "מחסל את כולם, בלי נפגעים, וחוזר לבסיס עם המסוק כפרס. הפרס הוא רק על 'ללא נפגעים יותר היום'".

לרגע היה צל המום. מי זה המ"כ הפרעוש הזה, שישלח אותי ברכב לבסיס, והוא יטוס? חששתי שמא הגזמתי מעט, אך הוא התעשת, ואמר:

"הסכמנו".

יצאנו לאיגוף, לבושים בקפדנות, זקופים וגאים, כמו שכתוב בספרים. הרגשתי כמו קריקטורה של החייל האמיץ שוויק. היינו מסודרים ומעוררי צחקוקים, אבל כעבור שניות ספורות, הורגש בכל המדרון שיפור במורל.

רס"פ פלוגה ב', שהקשיב לשיחתי עם צל, משך אותי הצדה ואמר:

"אני רואה שאתה מתיימר ללכת בשקט עד הסוף, ולא לפתוח באש, עד שלא מוכרחים? אז עוד שתי נקודות קח בחשבון – הם נמצאים על מדרון, ואם תזרקו רימונים ותפספסו, הרימונים יתגלגלו על החבר'ה פה. דבר יותר חשוב, תחבוש את הנעליים, כך תנוע בשקט ולא ישמעו אותך".

שלחתי את החיילים לחובשים, כדי שישיגו תחבושות לחבישת הנעליים. כאשר הם חזרו והגיעו עד אליי כמעט בלי שארגיש בהם, נעלם החיוך מפניי. אז ידעתי שנצליח.

יצאנו לדרך.

נענו באיגוף מימין, והלכתי בדיוק על התוואי שהלכנו אז, באימון המזליסטי שלי. האיגוף היה איגוף ימני, ממש עמוק וגדול, דרך הערוץ העמוק. התקדמנו בשקט מוחלט, הרבה הודות לתחבושות שחבשנו בהן את הנעליים. הצללים שהטילו הצוקים מסביב הלכו והתארכו. השמש לא המתינה לנו, היא המשיכה לשקוע כהרגלה. הגענו, בדקתי את האזימות החוזר מנקודות ציון שסימנתי לעצמי מראש, וכן, הייתי בדיוק במקום.

נותרו כמה דקות לפני שיחשיך, יותר טוב מזה לאותו יום כבר לא היה צפוי לנו. נתתי לרתק את הסימן בקשר ו... התגובה הייתה רועשת, לשמחתי. יריות מכל הכלים, ברעש מחריש אוזניים. פתחנו בריצה מהירה וחרישית, הגענו לפתח המערה באיגוף ימני קצר, שהביא אותי לפתח המוסתר. נכנסתי מהר, וקלטתי את תמונת המצב – צדקתי, המחבלים ירו לכיוון הרתק, ואנו הפתענו אותם. דינם נגזר. נכנסנו, נפרסנו מהר ובשקט.

"אשששש!" פקדתי.

הרעש במערה הסגורה היה נורא עוד יותר מאשר בחוץ. לאחר שניות אחדות, הפסקתי את הירי שלי, והם הפסיקו מיד אחריי. לשניות אחדות, ההתרגשות גאתה בי, וכמעט שאלתי: "מה עכשיו?" יום שלם של מאמץ אדיר של הרבה אנשים הסתיים בבת אחת.

גם הירי בחוץ פסק, והשתרר שקט.  

"פרוק והצג לבדיקה", פקדתי, וכולם גיחכו, גם אני.

שניות מסיום הקרב, אנו עמוק-עמוק בשטח רווי מחבלים, ואני פורק לחיילים נשק. אבל כולם ביצעו את הפקודה מתוך הרגל בריא, הם פשוט התחילו ללמוד שזכו במ"כ יוצא דופן, ובחודשים הקרובים, היה להם מה ללמוד ממני.

ניצלנו את פריקת הנשק לטעינת מחסניות מהירה ולרענון החגור, ויצאנו מהמערה. לקחתי את מכשיר הקשר:

"צל, כאן גבי. ניצחנו את הרעים, נוסעים הביתה עם המיוחד שלנו".

"עלה והצלח, ידידי", ענה. "במחזור הבא אתה אצלי בפלוגה". הוא נשמע עייף.

בתחקיר ראשוני שהתקיים בלילה, נשמעו טענות שפעלתי בקלות דעת. רק קצין גבוה (תרתי משמע) אחד, שנכח במהלך כל התחקיר, ישב בשקט. לימים, הוא נודע כרמטכ"ל ה־12 של צה"ל, רב אלוף משה לוי. באותם ימים, היה סגן אלוף מוישה וחצי, סגן מפקד חטיבת הבקעה. הוא הרים בשקט את ידו, ואמר כדרכו, בשקט:

"אם הוא רץ מהר כל כך והגיע בהפתעה מוחלטת, ופעל על פי התכנון שתכנן מראש וקיבל את אישורי המפקדים, עם משמעת עצמית ובמודעות ריאלית ליכולתו ולמגבלותיו, לדעתי הוא פעל נכון. הוא פעל נכון, גם כאשר התעקש לבצע את האיגוף ולהפתיע בכל מחיר". עוד אמר: "ההתגנבות השקטה יוצרת אפקט של הפתעה, נותנת יתרון לתוקף, וחוסכת חיי אדם".

משה לוי האזרח, יצא לטיול אופניים עם יתומי הצנחנים

באותו רגע, הפכתי גם אני למעריץ של מוישה וחצי. התחלתי לחוש הערכה לאיש השקט, הגבוה והגמלוני משהו, שהפכה לידידות, למרות הריחוק ששמרתי מפאת בכירותו ממני. הייתה זו ידידות ארוכה ומוזרה, שהמשיכה בכל מה שעשינו אחר כך – קרן הצנחנים, וענף הבניין (הוא כבונה את כביש שש ואני כספק בטון).

"באיזה מוצב תהיה בקו?" שאל.

"זית", עניתי לו.

"אהה, קרוב. אני כבר אבקר אותך במוצב, ואשים עליך עין, שלא תשתולל".

בזאת הסתיים המרדף. בתוך דקות אחדות, סיים הכוח העיקרי להתארגן, הפצועים פונו, מסוק נוסף הצטרף למאמצי ההצלה של הפצועים קשה, וחשוב לא פחות – הביא עמו הרבה בקבוקי מים קרים. עלינו על המסוק שהטיס אותנו לבסיס. בדרך, ניסיתי לשכנע את המכונאי המוטס, שבמקום להוריד אותנו במשטרת יריחו, שיורידו אותי בהיאחזות הנח"ל ארגמן, ואני כבר אגיע לבסיס ברכב של ההיאחזות. הטייס לא הסכים.

"ממתינים לכם הרבה ברזלים, שחלקם בעדכם וחלקם נגדכם. אם אני אאבד אותך בדרך, הלך עליי".

פתאום, שאל אותי אחד החיילים (הם שברו מהר דיסטנס):

"מה אבד לך בארגמן?"

סיפרתי. אחרי הכול, זה לא היה סוד צבאי.

"יש לי חברה חדשה בארגמן, ועכשיו זה זמן טוב להיות אתה ולבכות על כתפה הרכה. חוץ מזה", המשכתי, "אם אגיע במסוק, עכשיו אחרי מרדף, גם אם לא הייתה לי חברה, אז תוך זמן קצר תהיה לי", אמרתי בחיוך להורדת המתח שלאחר קרב.

"איך אתה מגיע לארגמן? הן לא דתיות שם כולן?"

סיפרתי, לא לפני שביקשתי מהם לא להעביר את פרטים, ולשמור עליהם בסוד. מיותר לציין, שסוד זה סופר עוד באותו לילה לכל הגדוד, והגיע עד לאימא שלי, למחרת.

כזכור, את השלמת המ"כים סיימנו עם שלושת הקצינים (ישראל מאיר, שמוליק מיבנה, ומנחם זטורסקי). מנחם היה משוגע על לוחמה זעירה, על פשיטות קומנדו וכו'. בתקופה שהגדוד לא היה מבצעי, היה אוסף מהפלוגות את אלו שהחליט שהם "נבחרת ישראל". אנו, בוגרי השלמת המ"כים של ששת הימים, גויסנו רובנו לשמש כוח גיבוי לשאיפותיו. מפעם לפעם, הייתה מגיעה למפקדת הפלוגה שבה שירתנו כאנשי סגל בקשה (תמיד בקשה, אף פעם לא הוראה) לשחרר את הסמל או את המ"כ שבנדון, ולשלוח אותו למפקדת הגדוד. שם היו משבצים אותנו לכל מיני פעולות מיוחדות, שאף פעם לא ידעתי מה בדיוק אני עושה ובאיזו מדינה אני עושה זאת. חלילה מלשאול למה. חסרי המזל שבינינו שובצו לסיורי הבוקר של יחידות צנחני המילואים, אשר שירתו בקו באותה עת. הכוונה הייתה גם לתגבר אותם בחיילים מאומנים יותר מהם, כדי לשפר את רמת הלחימה שלהם בעצם היותנו לוחמים ביחד אתם על הזחל"ם, וגם לנצל את הסיורים הארוכים לאימוני פרט שלהם.

אני הוצבתי כמפקד סיור העומק. סיור בעומק שטחי יהודה ושומרון נועד לבדוק אם המחבלים כבר עברו קו זה, ובכך לחסוך זמן יקר במרדף. הסיור שלי יצא ממוצב תובה, עבר דרך חגית, עלה להיאחזות ארגמן, אחרי הפסקה המשיך לזיווה, חצה את ארץ המרדפים, ויצא מהשטח באזור טובאס, ליד שכם. טיול שנתי בסיור אחד.

העלייה לארגמן נועדה למנוחה, לשתיית מים, להתארגנות כללית ולאוורור. "אוורור" זה עוד מושג שהוטבע בשפה העברית על ידי אותם מילואימניקים, שנשאו בנטל הנורא והכמעט הבלתי אפשרי של מלחמת ההתשה. משמעות המושג הייתה נתונה לפרשנות חופשית של כל מי שעשה בו שימוש.

מיותר לומר, שעוד באותו ערב נודע ברחבי בקעת הירדן, בכל המקומות שגדוד 50 הוצב (אני מגזים כמובן) שלגבי יש חברה בארגמן, ואפשר לשבץ אותי לכל הסיורים העולים בבוקר לארגמן. כך יצא, שעד לסופו של אותו קו, סיירתי ברחבי ארץ המרדפים, בסיורים "טרנס אטלנטיים", וההזדמנות להכיר בנות בהיאחזויות הייתה תיאורטית בלבד. השעה שהסיור היה מגיע עם שחר להיאחזות לא הייתה קיימת בשעונים שלהן.

עד לתום השירות הצבאי, ידענו עוד הרבה ימי קרב, מארבים, מרדפים, חדירות לעברם וחדירות מחבלים אלינו לתקיפת מוצבים




דף הבית | שאלו עלינו | פעילות קרובה | כתבו לנו | כתבו עלינו | פורום | גלרייה | מוסדות הקרן | תקנון הקרן | מפת אתר | צור קשר
 
מייסד האתר: גבי מדינה (17 בפברואר 2010)
עיצוב: עליזה אשכנזי חיון | הקמת אתרים: Allnet4u.co.il