דף הבית ראשי
כל הטיולים והקייטנות
חברי הוועד המנהל
רכוז החלטות הקרן
מאזנים - ומסמכים
בוגרי הקרן נפגשים
Facebook
בני המשפחות כותבים
סרטונים - Movies
כתבו עלינו
כל מה שכתבנו
תקנון העמותה
טפסים לתרומה
קישורים
עמוד הבית >> בני המשפחות כותבים >> מכתבה של רעיה מנור

מכתבה של רעיה מנור

שלום לכם,
אחרי 38 שנה סופר לנו בפעם הראשונה מה באמת קרה לאבא שלנו

דרור, סמדר, זמיר, דורון



 

 
דברים לזכרו של יוחנן מנור ( מילר) – מלחמת יום הכיפורים כ"ח תשרי   18.10.1973
כשקיבלתי בערב ראש השנה טלפון מרעיה, שהציגה את עצמה כאלמנתו של   יוחנן, מפקדי במלחמת יום הכיפורים, אני חייב להודות - החסרתי פעימה!  
מבלי שידעתי דבר עליה ועל משפחתה, הבנתי כי לטלפון כזה – חיכיתי   38 שנים.
רעיה , דרור, סמדר, זמיר ודורון -    משפחת מנור היקרה - זהו רגע מאד מרגש עבורי לעמוד פה איתכם, ביום השנה   לנפילתו של יקירכם יוחנן, מפקדי - זכרונו לברכה. רגע שמחזיר אותי שנים רבות אחורה,   לזירת הקרב במתחם אבו סולטאן ולרגע  בו נפל יוחנן. רגע שאני נוצר שנים בזיכרוני   הפרטי. רגע  שבכל יום זיכרון ובעיקר ביום נפילתו צף ועולה בי   מחדש, כל  שנה ושנה   מאז....
ב"ששת הימים", במלחמה לשחרור ירושלים, הייתי חייל בחטיבת הצנחנים   55, גדוד 71 בפיקודו של עוזי עילם. שם, בפיקוד הסמח"ט משה סטמפל,   ובפיקוד מ"פ א' יורם זמוש , זכינו להימנות על חבורה קטנה של לוחמים   שהייתה בין הראשונים שנכנסו בשער האריות, הגיעה לכותל והניפה עליו את דגל ישראל.  
באותה עת, בגדוד 66 - שלחם אז בציר מקביל אלינו - הוביל יוחנן,   את מחלקתו למשימה שהוטלה על פלוגה ג', בפיקוד דדי, לטהור גבעת התחמושת. קרב   מהעקובים מדם בתולדות הצנחנים שגבה מהפלוגה מחיר יקר מאוד, קרב בו נפצע    גם יוחנן.
לאחר המלחמה, כאשר גיבשו את הפלוגה מחדש והוסיפו אליה לוחמים, על   מנת למלא את החלל שהותירו אחריהם הנופלים, עברתי לגדוד 66 לפלוגה ג'. יוחנן היה  הסמ"פ. ראיתי זכות להצטרף לפלוגה שהייתה לה הילת לחימה מהקרב ההרואי   בגבעת התחמושת.
יוחנן תרם רבות להשתלבותי. היה לנו רקע משותף. שנינו היינו חברי   קיבוץ. אמרו או כתבו עליו שהיה אדם סגור. אך נדמה שהצלחנו ליצור מערכת יחסים   קרובה יחסית בין פקוד למפקד ,שיחד עם היותו סמכותי היה בעל רגישות אנושית רבה.   באתנחתאות  בין פעילות מבצעית לשנייה - בסיורים הליליים בסמטאות החשוכות של דיר אל   בלח - היו לנו  שיחות ארוכות על החיים בקיבוץ ובכלל.  
במלחמת   יום הכיפורים, ב- 10 לאוקטובר עלתה החטיבה שלנו, בפיקוד דני מט, על מטוסי הרקולס   בדרך לסיני. מפאת גודלה פוצלה החטיבה. גדוד 66, הופרד ויצא לתגבר את גזרת   'בלוזה’ ובהמשך שיחרר ללא קרב את   מעוז "בודפסט". הפלוגה שלנו, בפיקוד בנצי ווינר, ירדה   ל'טסה' והתחברה לאוגדת ברן. כל מחלקה סופחה לגדוד שריון אחר בחטיבה   217.  המחלקה שלנו סופחה לגדוד 126 שניהל קרב שריון בשריון. בפיקודו של   הסמ"פ יוחנן ,נענו בנגמ"שים בעקבות השריון. לפתע התקבלה אתרעה על   מטוס קרב מצרי העומד לצלול לעבר הכוח. כל הכלים על הנגמ"שים הופנו מעלה, המטוס   נפגע והתרסק סמוך לנו בלהבת אש. הטייס נפלט אבל האש לכדה אותו בעודו באוויר.   יוחנן הלך אליו וחזר עם אקדח. 'בהמשך הלחימה אנו עשויים להזדקק לו' -   אמר.
ב-17   לאוקטובר  קיבלנו אתרעה לתזוזה ולחציית התעלה. בעוד הפלוגה עסוקה בהכנות לקרב,   בודקים פריטי חגור, מחסניות, ממלאים מימיות, אני מתבונן ביוחנן   שעומד לידי. הוא נראה דרוך. אני מבחין בחיוורון כלשהו בפניו - מתח בטרם קרב –   והוא משמש מראה לתחושותיי. למודי קרב -  אבל הפחד אנושי. אנחנו   נשואים והורים לילדים. אז לא ידעתי שרעיה בהריון עם דרור. שרבטתי מספר מילים   לאשתי על גבי פנקס השבוי, אז לא ידעתי שגם היא   בהריון.
"יוחנן" אמרתי בהיסוס, "היום יום הולדתי". יוחנן שלף מימייה שזה   עתה מילא והגביה אותה באוויר - "לחיים משה ! ... לחייך!" הדגיש. - "לחיינו"!   השבתי. השקנו מימיות, אי שם באחת הדיונות, רגע יוצא דופן לפני יציאה   לקרב.
הפלוגה עלתה על "זלדות ". יוחנן הורה לנו להיכנס לפי סדר חוליות.   אני נכנסתי אחרון.... עלינו על הגשר, צפונית לאגם המר וחצינו את התעלה. נענו   במהירות לעבר היעד - מתחם אבו   סולטן.
 יוחנן ניצב על רגליו בחלקה הקדמי של הזלדה כשגופו   העליון חשוף, בחן את השטח וניסה לאכן מטרות. תוך כדי ההתקדמות ליצירת מגע עם   המצרים החל ירי ארטילרי לעברנו. יוחנן הוריד מדף. הבנו שאנחנו מטווחים. בקשר נשמע   קולו של בנצי ויינר המ"פ. הוא הבחין    ב''קופים'' – תצפיתנים מצריים שטווחו את הכוח. בקשר קיבלנו   פקודה להתכונן - מתקרבים ליעד. עלינו על היעד ואש עזה נורתה עלינו. בדיעבד התברר   שהיו אלו רקטות RPG.  
רכנתי בפתח לצאת ולהסתער כאשר חשתי בהדף וחבטה עזה. הבחנתי מיד   שנפגעתי בצוואר, דם קלח ממנו. בדקתי את הפציעה. זרימת הדם לא התגברה. הפניתי מבט   לאחור אל תוך הזלדה. יוחנן, שלם בגופו, ללא תנועה, שכב על המושב. בפנים בלתי   פגועות השיב לי במבט קפוא. השתהיתי. ניסיתי לעכל. יוחנן – מפקדי- נהרג.                                                     
תוך שניות חטפתי רסיס ברגל. אבנר חזן שעמד לידי, תמך בי כדי   שאעמוד. חבש את הפצע בצוואר והוביל אותי לזלדה סמוכה. רופא שטיפל בי במחסה   הזלדות, זיהה קרע בצוואר - "הרסיס פגע ס"מ מהעורק!  היה לך   מזל".
כל הדרך לתאג"ד, במעוז לקקן, תמונתו של יוחנן לא משה מנגד   עיני. יוחנן, שרק לפני כמה שעות השקנו מימיות "לחיינו", איננו. יוחנן ששרד את   הלחימה הקשה בגבעת התחמושת, לא שרד  במלחמה   הזו.
רעיה , דרור, סמדר, זמיר  ודורון  -  שנולדת   ארבעה חודשים לאחר נפילת אביך ולא זכית להכירו – מבטו של יוחנן שלכם אינו מרפה   ממני גם במרחק הזמן. זכרו שמור איתי, באהבה, ועולה בכל יום זיכרון ובכל יום   הולדת, מאז ה-18 ל אוקטובר 1973.
 
 
 
משה מילוא (   מילשטיין)
 
כ"ח תשרי תשע''ב26.10.2011



דף הבית | שאלו עלינו | פעילות קרובה | כתבו לנו | כתבו עלינו | פורום | גלרייה | מוסדות הקרן | תקנון הקרן | מפת אתר | צור קשר
 
מייסד האתר: גבי מדינה (17 בפברואר 2010)
עיצוב: עליזה אשכנזי חיון | הקמת אתרים: Allnet4u.co.il